הזנה זה לא רק אוכל
אני באה ממשפחה של ״עובדים קשה״. חרוצים ומסורים מהסוג האמין ביותר. ואם לדייק, עובדים בלי הפסקה. כשהכרתי את בעלי, אצלנו הוא היה מה שנקרא ״נחת רוח״. אני בשם המשימתיות - מקצרת תהליכים. הוא בשם היסודיות - מאריך, עם הפסקות למנוחה. ברגע האחרון כשצריכים לצאת מהבית, הוא עדיין יושב לאכול ולא חוטף כמוני משהו בעמידה. אבל כמו בכל דבר בחיים, איזון הוא תמיד המפתח.
פוסט שקראתי השבוע הזכיר לי וכתבתי לו ככה, שהסטנדרטים שהתרגלנו אליהם בעולם העבודה המודרני הם לא ראויים, הרסניים אפילו. שאנחנו מצפים מעובד לעשות בשמונה שעות מה שעושים בהרבה יותר, ומשרת אם זו בכלל פיקציה. השינוי שיכול להזיז את ישראל מתחתית הרשימה במדד הפיריון העולמי יבוא רק מאיתנו, אנשים שיגידו ״רגע רגע, זה לא מאוזן לנו״, בואו נאט, נחלק מחדש את המשקל. שארגונים שישכילו לאפשר לעובדים הזנה רגשית, לצד התן ביס והסיבוס, ירויחו עובדים בריאים יותר, חכמים יותר, ופוריים יותר בשורה התחתונה.
כי הזנה זה לא רק אוכל. זה זמן, זו נחת, זה ריכוז בדברים שחשובים לנו, טבילה ביופי, נוכחות שקטה. למרבה האירוניה עבור מרביתנו, כל אלה מצריכים האטה.
כשאתה לא ממהר, אפשרויות חדשות נפתחות. קל לך יותר לעצור באיזו נקודה ולשאול, ״האם אני רוצה את זה ככה?״.
היכולת להיות בהזנה רגשית היא מיומנות אחת מבין מיומנויות רגשיות רבות. אלה שהן אבני בניין כמו זיהוי והבעה של רגשות וצרכים, אמפתיה, וויסות רגשי שנמצאת בפיסגת המיומנויות הרגשיות (לספור עד 10 לפני שמגיבים מה״טייס האוטומטי״).
עוד על הזנה רגשית והקשר שלה לויסות רגשי, בפוסט הבא.
