חבלה עצמית, ולמה הומר סימפסון זה אני, את ואתה.
העצמי האוטומטי שלנו, זה שאחראי למרבית הבחירות שאנחנו עושים ביום יום, הוא יצור פנימי חמוד וחובב מושבע של נוחות וביטחון. במרבית הבחירות הוא קולע בול, ובחלקן, למרות הרצון הטוב שלו, הוא מחבל לנו.
טעויות שחוזרות על עצמן לא קל לזהות בכלל, תודות לשלל הטיות חשיבה אופטימיות ונחוצות שעל חלקן בטוח שמעתם. אז איך נדע מתי היצור הפנימי הזה מחבל לנו? ואיך נדע גם להגיד לו, ״ש׳מע חבר... תודה, אבל אני מסתדר״? האם אנחנו בכלל רוצים להסתדר בלעדיו? שאלות חשובות שלשמחתנו יש להן מענה.
נניח רק לרגע שאתם אנשים ממש טובים שנוטים לעזור לכל מי שזקוק לעזרה. לעומת זאת, כשאתם זקוקים לעזרה, אתם לא נוטים לבקש אותה, גם אם קשה לכם לסחוב את העול (פיזי או נפשי) על כתפיכם. אתם יכולים לדמיין איך זה מרגיש להשאר לבד ברגעים של קושי, כי אין סיכוי שתבקשו עזרה ממישהו? לי זה נשמע קשה נורא. עכשיו תדמיינו, שזה קורה לכם שוב ושוב, ושוב. כשהרגשה שלא נוח לכם איתה חוזרת על עצמה - זה סימן לחבלה.
אם אי פעם קפצתם למסקנות ויצאתם במבוכה, עשיתם החלטה לא טובה כי רציתם שיחבבו אתכם, ויתרתם על להגיד למישהו שאתם אוהבים אותו כי ״תגידו לו אחר כך״, או שנמשכתם לאנשים הלא נכונים... כן, גם זו היתה חבלה.
ולמרות זאת, אנחנו אוהבים ומעריכים את החבלן החמוד שלנו. וטוב שכך, הרי הוא שומר עלינו מכל משמר! הבעיה מתחילה כשאנחנו נזהרים שלא לפתוח איתו בשיחה, להסתכל לו בעיניים, ולהגיד לו, ״תודה נשמה, אני מזה מעריכה אותך. ברשותך, הפעם אני בוחרת אחרת, סבבה? תודה על ההבנה״.
אתם בודאי מכירים את הדמות של הומר סימפסון, האיש עם המודעות העצמית הנמוכה בעולם, זה שהמוטו שלו הוא ״אני יודע מה אני עושה, ואם התוצאות מוכיחות אחרת, זו לא היתה אשמתי״. כן? ובכן, כולנו קצת הומר סימפסון. וכולנו גם יכולים לבחור אחרת, בכל יום ובכל רגע.
לפרטים על תכנית הליווי האישית ״מחבלה לקבלה״, לחצו כאן.
