למה חשוב לקבל את כל הרגשות?
כל הרגשות, ללא יוצא מן הכלל, הם תמרורי דרך המכוונים אותנו בנתיב החיים.
אז למה יש רגשות ש״קל״ לנו להרגיש, בעוד שמרגשות אחרים אנחנו נמנעים?
מה קורה כשמתייחסים כאל חלק מהרגשות כאל ״לא לגיטימיים״?
ולמה ביטויים כמו ״כשאת בוכה את לא יפה״, ו״בבית הזה לא כועסים״ הם ביטויים מזיקים?
ראשית, בואו נבין למה רגשות חשובים כל כך לבריאות ולאושר שלנו:
מקורם של רגשות במערכת העצבים. הם מצביעים על מה שחשוב לנו, ועוזרים לנו לזהות את הצרכים והרצונות שלנו. לרגשות מתלווה עוררות פיזיולוגית (תחושות ושינויים גופניים), זה נתון חשוב שמשחק תפקיד מרכזי בויסות רגשי.
רגשות מניעים אותנו לפעולה בנתיב של מילוי צרכים, בטחון, והשרדות. המילה רגש באנגלית ובשפות נוספות רומזת על כך, בתוך - Emotion (רגש) יש motion (תנועה).
הם עוזרים לנו לתת משמעות לחוויות החיים, ומשחקים תפקיד חשוב בהתפתחות החשיבה והמודעות העצמית, כפי שנבין בהמשך.
מכאן שטבעם של רגשות הוא להיחוות במלואם. התעלמות, הדחקה של רגשות, או חוסר הבנה של טבעם, תקטין את היכולת שלנו להינות מחיים מספקים, משגשוש, ממערכות יחסים משמעותיות, ומביצוע בחירות שמיטיבות איתנו.
כאשר אהבתי את עצמי באמת, יכולתי להבחין שהיגון והסבל הרגשי שלי, הם רק אזהרות שאני הולך נגד האמת הפנימית שלי. היום אני יודע שקוראים לזה "אותנטיות" ~ צ׳רלי צ׳פלין
כעת נעשה הבחנה בין שני סוגים של רגשות - ראשוניים ומשניים:
רגשות ראשוניים הם רגשות בסיסיים שכולנו מסוגלים להם מרגע לידתנו. הם נחשבים מכריעים להישרדותנו, מולדים ואוניברסליים באופן שבו הם באים לידי ביטוי בתחושות ובהתנהגות.
הרגשות האלה הם: שמחה, עצב, כעס, פחד, הפתעה וגועל.
כמו כל רגש, הם עשויים לבוא לידי ביטוי באופן בריא ומסתגל, וגם להפך.
רגשות משניים, לעומת זאת, הם רגשות שנלמדים דרך הקשר עם הסביבה, המשפחה והחברה בה אנו חיים. אלה רגשות מורכבים כמו מבוכה, בושה, גאווה, אשמה, וקנאה. הם משמשים כמסכה המונחת מעל לרגש ראשוני ומסווה אותו, כאשר את הרגש הראשוני לא קל לנו להכיל ולהכיר.
ההבחנה בין רגשות ראשוניים ומשניים עשויה להיות חמקמקה. נקח כמה דוגמאות:
אדם שגדל בבית שבו ״אסור״ היה להביע עצב וכל הבעה של עצב מצידו קיבלה תגובות של ביטול או אפילו זעף, סביר שיסגל לעצמו רגש משני כביטוי מותנה חברתית, מבלי להיות עצוב, לכאורה. הוא עשוי להרגיש בנוח יותר עם נזקקות, ותלותיות, להיראות ביקורתי, להטיל ספק, ולקטר לעתים תכופות. זאת אלא אם יאפשר לעצמו להרגיש עצוב על כל המשתמע מכך (להאט, להתכנס, לבקש ריפוי).
בושה עשויה להתכסות בכעס, בעוינות, או בזילזול באחרים - אם אני מתביישת ולא נוח לי עם הרגש הזה, אני משליכה אותו על אחרים בצורה הזו.
פחד מכישלון עלול להופיע כטינה ולהתבטא בדחיינות.
כעס שלמדנו להתבייש בו, עשוי להתבטא בהתנהגות הרסנית
בוז שלא ניתן לו מקום עשוי להיות מופנה כלפי העצמי
פחדים ש״נתקעו״ מבלי שניתן להם ביטוי, עשויים לבוא לידי ביטוי כחרדה או כנטייה לריצוי.
פגיעות שנתפסת כמביכה, תתבטא בביישנות, סגירות ואף התנתקות מיחסים אינטימיים.
שימו לב שכעס נתפס לפעמים כרגש ראשוני ולפעמים כמשני. אנשים ״כעסנים״ לרב נותנים ביטוי לכעס במקומו של רגש אחר - כעס במקום פגיעות, כעס במקום בושה, כעס במקום חוסר בטחון.
במילים אחרות, אלה הן תגובות לרגשות ראשוניים, אלא אם כן רגשות ראשוניים אלה מעובדים ביעילות.
מודעות רגשית טומנת בחובה את היכולת לזהות, לתת שם ולשקף את הרגשות הראשוניים שמניעים את ההתנהגויות שלנו. המפתח הוא להבין מהו עומד בבסיס התגובה שלנו, כדי שנוכל לעצור ולבחור בחלופה המועילה ביותר.
ההבחנה הזו ושיקוף הרגשות בפרט, תעזור לנו להבין יותר טוב גם את בני הזוג, הילדים, החברים לעבודה, ואת הסביבה בכלל. אם נעזור לילדים שלנו לזהות את הרגשות שלהם ונתן להם מקום ללא פשרות, ילדים יוכלו להגיד לנו איך מרגישים, ואנחנו נוכל לספק להם כלים להתמודדות.
מעוניינים בליווי אישי שיתן לכם את כל הכלים?
צרו קשר ואשמח ללוות אתכם!
