ארבע הבחנות בדרך לסליחה

רבים מאתנו נושאים עומס כבד של כעס כלפי מישהו שפגע בנו. לעתים קרובות אנו חווים מעגלים של סליחה ותיעוב, שבמהלכם אנו מרגישים הקלה רק לזמן קצר, ועלולים להתרגז כאשר מישהו אומר לנו שעלינו רק "לסלוח ולרפות" - אנחנו רוצים להחזיק את אי- הסליחה שלנו עוד! אני כאן כדי להגיד לכם - זה בסדר! וכדי להציע דרך להסתכל על סליחה באור חדש שעשוי להועיל לכם. 1. מימוש הזכות שלכם - סליחה לעומת קונדונינג (Condoning) סליחה היא לעתים קרובות קשה כאשר אנו פועלים תחת ההנחה המוטעית שאם נסלח לאדם – באותה הנשימה גם נקבל את ההתנהגות שלו/ה כלגיטימית. עשויה אף להתלוות לכך תחושה של חוויה מחדש או של ההתנהגות הפוגעת כאילו היא שוב נוכחת בחיינו. אנחנו עלולים להרגיש פגועים כל כך על ידי הפעולות של אדם אחר, שאנחנו לא יכולים לראות שום דרך לסלוח להם. באנגלית ישנן שתי מילים שונות בהקשר של סליחה, שאנו יכולים להיעזר בהן. אתם בטח כבר יודעים שלמילים שלכם יש כח. אז בואו נעשה הבחנה: לסלוח (forgiving) - זה להפסיק להרגיש כעס או טינה כלפי (מישהו) על עבירה, פגם או טעות. קונדונינג (condoning) - זה לקבל, לאפשר, להסכים, או להתייחס למשהו כאל מקובל. אז סליחה לא הופכת את התנהגות ל״בסדר״, או למקובלת. היא בפירוש לא. למעשה, סליחה לא אומרת שום דבר על האדם האחר, אלא היא מימוש של הזכות שלכם להרגיש את הרגשות שלכם, ולהפעיל שליטה על הרגשות שלכם. ותו לא. כשאני סולחת למישהו - אני לא אומרת כלום על האדם שאני סולחת לו. באופן מעניין, מהמקורות שלנו בעברית אנחנו יכולים ללמוד שאת סליחה ומחילה שתיהן אפשר לבקש מאדם אחר. אולם שלא כמו מחילה, את הסליחה לא ניתן לתת לאחר (כפי שניתן לומר ״מחול״), אלא היא באה ראשית בנינו לבין עצמינו. 2. חמלה על מה ש"אנחנו מסוגלים" הנכונות שלנו לסלוח לאחר היא לעתים קרובות השתקפות של הנכונות שלנו לסלוח לעצמנו, ולשחרר בושה ואשמה השייכים לנו. האם אתם יכולים לסלוח לעצמכם על כך שלא סלחתם לאדם האחר? על הכעס שסחתבם? אם נבין שכל אדם מסוגל רק למה שהוא מסוגל (או מאמין שמסוגל, דרך הפילטר שדרכו אותו אדם רואה את המציאות שלו/ה), נוכל בקלות רבה יותר להרגיש חמלה כלפי המגבלות של אותו אדם, כפי שהיינו מפעילים חמלה כלפי המגבלות של עצמינו. האם זה יהיה בסדר שאצפה מכם למשהו שאתם לא מסוגלים? כנראה שלא. אבל אם אני אעשה את זה, ואתם לא תעמדו בציפייה - אני עלולה לכעוס עליכם. נשמע מוכר? האדם האחר עשוי לחוש בושה, חרטה, אשמה וחוסר אמצעים לבטא את עצמו/ה, או שהם מוגבלים רק על ידי דפוסי אישיות שאינם מודעים, או אפילו על ידי מצבם הנפשי. אבל מה אם יש לך יכולת גדולה יותר של חמלה מאשר לאחר? אז, מה תהיה התוצאה של הקטנת הקיבולת שלך לחמלה, כדי שתתאים לזו של האחר? כאשר אנו מסכימים להפעיל חמלה כלפי כל המגבלות של האחר, אנו מגדילים את הקיבולת שלנו להכיל אושר בחיינו האישיים, מכיוון שאנחנו לא מקטינים אותה ״בהתאמה״ לזו של השני. כמו כן, כאשר אנו סולחים לעצמינו בראש ובראשונה, אנחנו מניחים את התשתית של חמלה כלפי עצמינו, וזו לאחר מכן תתבטא כחמלה כלפי אחרים הראויים לקבל אותה. 3. דימוי הבארות - ציפיות משחקות תפקיד אני רוצה שתחשבו על כל אדם בעולם כעל הבעלים של באר אישית של מים תת-קרקעיים עמוקים, המלווה אותנו לכל מקום. עכשיו דמיינו כי ברמה עמוקה יותר, כל הבארות מחוברות אלו לאלו. אז אם אני זורקת אבן לתוך הבאר שלי, כאשר האבן תגיע אל המים, תיווצר אדווה. האם אני יכולה למדוד כמה זמן ייקח עד שהאדווה במים שלי תיצור אדווה במים של באר אחרת? כל מה שאני יודעת זה שהבארות מחוברות יחד, ואני לא יודעת כמה זמן ייקח לאדווה להתרחש בבאר שלי, שלא לדבר על מתי היא תהדהד בבאר של אדם אחר. אם האבן שלי היא הסליחה שלי, אז אין בטחונות לכך שתהיה לה השפעה על אותו אדם של ידו/ה הרגשתי פגועה, בשעה הבאה, בחודש הבא, או אפילו בגלגול הזה. תפקיד הציפיות הוא שהן מפריעות לסליחה, משום שאנו עשויים לצפות שלסליחתנו תהיה השפעה מידית על התנהגותו של האחר. אולי אנו מקווים כי הם יוכלו פתאום להתנצל על מעשיהם, או שמיד נרגיש הקלה. עלינו לתת אמון כי הבארות מחוברות ברמה עמוקה. בדרך זו נוכל בקלות רבה יותר להניח לציפיות כי אדוות תתרחשנה במוקדם או במאוחר. זכרו, משמעות הסליחה היא ביצירת אדוות טריות ורעננות במים של הבאר שלנו, בראש ובראשונה, וללא ציפיות מהאחר. 4. ביטחון רגשי – להרגיש מספיק בטוח כדי לסלוח ככלל, אנחנו מחזיקים בדברים שגורמים לנו להרגיש בטוחים. לעיתים אנחנו חוששים שמא אם נסלח נבגוד בעצמינו. עם זאת, בכוח ההרגל, אנו עשויים להחזיק בדברים שאינם תורמים עוד לתחושת הביטחון הרגשי שלנו, ואף עשויים להקטין אותה. אין זה מפתיע שלעתים קרובות הכעס כלפי האחר מתעורר לחיים כאשר אנו מרגישים פחות בטוחים בעולם באופן כללי, למשל: כאשר אנו מאבדים עבודה או אהבה רומנטית, או במהלך שינויים גדולים. בזמנים בהם אנו תופסים את המציאות שלנו כפחות בטוחה - חלקנו נוטים להחזיק אפילו חזק יותר בטינה המוכרת. אך, האמנם? אני אוהבת להסתכל על דברים מנקודת המבט של התוצאה הרגשית הסופית שאליה הם מביאים. בואו נבחן את הסליחה מנקודת מבט זו: אם לא אסלח - אני כבר יודעת איך זה ייגמר, כי כבר הייתי בסרט הזה. האם ארגיש בטוחה יותר בעולם בלעדי הסליחה, מאשר איתה? אם אסלח, התוצאה הסובייקטיבית שלי עשויה להיות הקלה, וזו בתורה תפנה מקום בחיי לדברים שאני יכולה ורוצה לקבל, ושיביאו לי תחושת בטחון חדשה.

Recent Posts