אם צפיתם בסרט ״נפלאות התבונה״, אתם מכירים את סיפורו של המתמטיקאי ג׳ון נאש, זוכה פרס נובל לכלכלה לשנת 1994. נאש הציג והוכיח את נכונותו של מודל לכלכלה התנהגותית המבוסס על העקרון הבא: כאשר כל אחד בוחר במה שהכי טוב לו או לה, הבחירה האישית הזו מקדמת את טובת החברה כולה.

המודל הזה מתחבר לשינוי של השיח הארגוני - משיח של קידוש הפרודוקטיביות, לשיח של כבוד לשונות ולצרכים הפרטיים של האנשים המרכיבים את הארגון.

​

הגישה שהייתה רווחת בעשרים השנה האחרונות שלפיה הארגון הוא המספק לעובד״את כל צרכיו״ על מנת שיראה את חייו כשלובים בעבודה, נחשבת פטרונית ומנותקת. הגישה החדשה, רואה את העובדים כמי שמסוגלים לדאוג היטב לעצמם בהינתן תמיכה, וכאשר לכל עובד מתאפשר להתמקד בשיפור עצמי של הבריאות והמסוגלות הרגשית - החברה כולה מרויחה.

הארגון המסתגל לעידן החדש, לא מצפה יותר לקבל את מחוברות העובד ולא מנסה למדוד אותה, הוא גם לא מכנה את עצמו ״משפחה״. בריאותם הרגשית ורווחתם של עובדים תיחשב לנכס עבור הארגון, ואותה נרצה למדוד במקומה. הגישה המוצעת היא של הנגשת שירותים לעובד ושל פרסונליזציה - התאמה של המרחב הפיזי ושל תהליכי עבודה למגוון האנושי הקיים. לבסוף, לא נדבר יותר על הפרדה בין פנאי לעבודה. במקום זאת, נעודד עובדים למצוא את הדרכים המתאימות להם לחבר בין העולמות שחשובים להם או להפריד ביניהם, על פי צרכיהם, ערכיהם והעדפותיהם.