ככל שאני מתפעלת יותר את הילדים שלי, כך אני פוגשת אותם פחות. למעשה, אפשר לבלות יום שלם עם ילד, וכמעט לא לפגוש אותו. איך יכול להיות שכל זה קורה, ובכל זאת כמעט לא נפגשנו? התשובה קשורה לרגעים שבהם הקשר עצמו הופך להיות העיקר. וזה בדיוק מה שמשחק מאפשר. כי הוא מזמין אותנו לצאת לרגע מהתפקיד של מי שמנהל את היום. כשאני משחקת, אני לא עסוקה במה שצריך לקרות בעוד חמש דקות. זה לא אומר שאין גבולות או מגבלות של זמן, אלא שאני פנויה לחוות את מה שקורה עכשיו.

אנחנו רגילים לחשוב על ויסות רגשי כעל יכולת אישית. אבל היכולת הזאת אינה מתפתחת לבד. היא נבנית בתוך מערכות יחסים, הרבה לפני שהיא הופכת ליכולת פנימית. במאמר הזה נבין למה קשר הוא אחד הכוחות המשמעותיים ביותר בעיצוב היכולת הזאת, ואיך ההבנה הזאת עומדת בבסיס טיפול במשחק וטיפול פיליאלי.

למה את כועסת על האנשים שאת הכי אוהבת? כשהעבר פוגש את ההווה: למה אנחנו מגיבים בעוצמה לאנשים שאנחנו הכי אוהבים, ואיך אנחנו נרפאים דרך הקשרים שמאתגרים אותנו הכי הרבה