לא תמיד צריך לסלוח: למה סליחה מוקדמת מדי יכולה לפגוע, ומה לעשות במקום
- הילה רוזנבלום חלוצי
- 8 באוק׳
- זמן קריאה 4 דקות
יש אמירה רווחת בעולמות ההתפתחות והפסיכולוגיה החיובית – ש"כדי לרפא, צריך לסלוח״.
כאילו שמי שלא סולח פשוט תקוע במקום, וחבל.
אבל אם אתם קוראים אותי כבר תקופה - אתם יודעים שאני אוהבת לנפץ מיתוסים ואז להוריד את הדברים אל הקרקע.
האמירה הזו אולי נשמעת יפה, מעודדת, אפילו נאורה.
במציאות, היא עלולה להפוך למלכודת - למעקף רוחני...
כי יש פצעים שלא מחלימים באמצעות סליחה, אלא באמצעות הכרה.
יש כאבים שזקוקים לתיקוף ולמקום בטוח, ולא למסר שמרמז ש״הגיע כבר הזמן לעבור הלאה״.
ולפעמים, הדרישה לסלוח – לעצמנו או לאחר – מגיעה מוקדם מדי, לפני שהלב בכלל הספיק להבין מה קרה.
כשסליחה היא רק צורה חדשה של ביטול עצמי
אחת הסכנות שבסליחה טרם זמנה, היא שהיא עוקפת את הרגש. היא רק נראית ונשמעת מבחוץ כמו ריפוי, ״אני סלחתי והמשכתי הלאה״. אבל בפנים - היא בעצם פציעה על פציעה. כשאנחנו אומרים לעצמנו ״אני סולח/ת, אני מעל זה״, מבלי שעיבדנו באמת את הפגיעה - אנחנו משדרים לעצמנו שהכעס, האכזבה, השנאה, העלבון או האבל שלנו הם לא לגיטימיים מספיק כדי שנרשה לעצמנו להרגיש אותם.
זה מסר פנימי הרסני: “אסור לי להרגיש יותר את מה שאני מרגיש”. וזה בדיוק מה שהופך את תהליך ה״סליחה״ לעיתים לטראומטי בפני עצמו. בכל פעם שאנחנו סולחים כדי לא לאבד מישהו, כדי להמשיך דפוס של ריצוי אחרים, כדי לשמר דימוי של ״אדם רוחני וטוב״, או כשאנחנו מאמינים שאם לא נסלח נישאר “תקועים בעבר” - אנחנו בעצם נוטשים את עצמנו מחדש, ולמעשה מחמירים את הפצע הנפשי.
מתי הסליחה באמת אפשרית
סליחה אמיתית יכולה להתרחש רק כשיש לנו גבול ברור בין ״אני״ ל״אתה״ (הפוגע), כשהושגה הבנה של הגבולות שישמרו עלינו מפגיעה חוזרת מבלי למנוע מעצמנו עוד התנסויות חיים, לקיחת סיכונים, או אהבה. כשהכאב שלנו קיבל מקום שלם. כשהבנו שמה שנעשה לנו באמת לא היה בסדר, גם אם אנחנו בוחרים שלא להישאר שבויים שם - ואין בין אלו סתירה.
זוהי נקודת בשלות, לא החלטה שכלית ובודאי שלא מאולצת. היא קורית כשאנחנו מחוברים לעצמנו: היא לא מוחקת את הפגיעה, אלא מפנה את הלב שלנו לעצמנו ממקום נקי משיפוט, במקום להיאחז בעבר.
סליחה לא תמיד כוללת פיוס! אפשר לסלוח מבלי לדבר שוב עם האדם שפגע ו״לסגור מולו מעגל״, ואפשר גם לבחור שלא לסלוח בכלל עד הודעה חדשה - ולהיות בשלום עם זה. זה בסדר גמור ומותר.
כשאנחנו מפסיקים לדרוש מעצמנו סליחה מוקדמת מדי, משהו בפנים נרגע. הגוף כבר לא צריך להחזיק בכעס כדי להגן עלינו. אנחנו מתחילים להקשיב למה שהכעס ניסה להגיד לנו כל הזמן.
כי הלב לא באמת מחפש ״לסגור מעגל״. הוא מחפש אמת. שנזהה את הערכים ואת הגבולות שלנו, שנלמד איך לשמור עליהם, שנשתחרר מדפוסים של ריצוי ומהצורך להיות ״הילד/ה הטוב/ה״.
אז מה אפשר לעשות במקום לנסות לסלוח?
לתת תוקף לרגש. להגיד לעצמנו: ״מה שקרה היה כואב ממש, ואני לא חייבת לסלוח עכשיו, אלא כשאהיה מוכנ/ה״. זו אמירה עוצמתית שמחזירה אלינו את האחריות על החוויה שלנו, וגם את הכח.
להכיר בצורך שעמד מאחורי הכעס. אולי רצינו שיראו אותנו, שיכירו בערך שלנו, שיגנו עלינו, שיהיו הוגנים איתנו, או שנרגיש שייכים? ככל שנבין מה חסר לנו אז - נוכל לפעול כדי למלא את זה היום, בכוחות עצמינו, במקום לקוות לסגירת מעגל.
ליצור גבול פנימי חדש. לפעמים הריפוי הגדול הוא לא בסליחה, אלא באמירה: ״אסור (להרביץ לי/ להסתיר ממני/לפגוע בי כך) שוב פעם״. הגבול הזה הוא הסליחה שאנחנו צריכים בראש ובראשונה כלפי עצמנו - על כל הפעמים שלא ידענו להגן על עצמנו בעבר.
לתרגל חמלה - אבל לא על חשבון האמת. חמלה איננה מחיקת אחריות. זו ההבנה שגם מי שפגע, פעל מהמקומות הלא-מודעים שלו, אבל באותו הזמן, בלי לטשטש את העובדה שזה פגע. במילים אחרות, סליחה לא אומרת שההתנהגות שנעשתה כלפינו הייתה מוצדקת, אלא רק שאנחנו ממשיכים הלאה. הסליחה היא קודם כל בשבילנו, ולא בשביל הפוגע.
״תגיד סליחה״ - למה לא לבקש מילדים ״להגיד סליחה״ לפני שהם מרגישים אותה
אותה הטעות שאנחנו עושים עם עצמנו - אנחנו עושים גם עם הילדים שלנו. כמה פעמים ביקשנו מילד “תגיד סליחה!” רק כדי לסיים ריב או למנוע מעצמנו מבוכה? אבל ילד שאומרים לו להגיד סליחה כשהוא עוד פגוע, נעלב או לא מבין עד הסוף מה ההשלכות של מה שעשה - לומר לציית, ולא לומד כלום על אמפתיה.
במקום לבקש סליחה אוטומטית, חשוב לעזור לו להבין מה קרה - מה הוא הרגיש, מה הרגיש הצד השני, ואיך נראית לקיחת אחריות אמיתית. כך הוא לומד שהסליחה היא לא מילת קסם שמוחקת את מעשיו, אלא גשר שנבנה רק כששני הצדדים מוכנים לעמוד עליו באמת.
אצל ילדים כמו אצל מבוגרים - סליחה לא יכולה לצמוח מתוך בושה או לחץ, אלא מתוך הבנה, חמלה וחיבור פנימי לרגשות שלנו ושל האחר כאחד. ורק אז, כשהלב באמת פתוח - המילה ״סליחה״ נאמרת עם משמעות חינוכית חשובה, ולא מהפה והחוצה.
טיפ לסיום לא תמיד צריך לסלוח
המסע שלנו לריפוי לא נמדד לפי כמה מהר אנחנו סולחים, אלא לפי כמה עמוק אנחנו מוכנים לפגוש את עצמנו בלי לשפוט את מה שאנחנו מרגישים, גם כשזה קשה, צורב, לא פתור, ועדיין מכעיס. לפעמים זה יוביל לסליחה, ולפעמים לא. דוקא כשאנחנו לא עסוקים בלשכנע את עצמנו ״להיות מעל זה״ ולסלוח, באופן לא-מודע - אז מסע הריפוי מתחיל, והסליחה כבר תגיע בזמנה.
אם זה מדבר אליכם - הניחו בצד תפילה קטנה לסליחה שתגיע, הזמינו אותה לחיים שלכם מתוך אהבה עצמית, ותנו לה את הזמן שהיא צריכה. סמכו על עצמכם שתרגישו מתי הגיע הזמן לסלוח באמת - כשנתתם לעצמכם מספיק הכרה, הגבולות הפנימיים ברורים לכם, חודש האמון שלכם בעצמכם, וברור לכם שאתם משלמים מחיר גבוה מדי - על העדרה של סליחה שהגיע זמנה.
לא תמיד צריך לסלוח
חושבים על להגיע לטיפול בקליניקה או בזום? תאמו איתי שיחת ייעוץ אישית ללא עלות:
׳לחיות באיזון׳ - ערכת הקלפים שתעזור לכם לאהוב את עצמכם יותר, הלכה למעשה!
ערכת הקלפים מכילה 70 תרגולים מעשיים ליום יום המשלבים בין תודעה, גוף ורגש, ומוכחים מחקרית כמסייעים להגדיל את תחושת הבטחון והחוסן הנפשי, להפחית חרדה ולחצים, לאהוב את עצמך יותר הלכה למעשה, ולעשות בחירות טובות ממקום מאוזן ומודע יותר. מבוססים על כלי DBT, NLP, ושיטת ההשהיה לויסות רגשי.
לכל המידע על ערכת הקלפים לחצו כאן.
תכנית ׳30 ימים לאהבה עצמית מעשית׳
הצטרפו לתכנית ההדרכה במייל שתעזור לכם לאהוב את עצמכם כמו שאתם ראויים!
בכל שלושה ימים תקבלו מייל עם תרגול מעשי ומעמיק של אהבה עצמית, יחד עם כל ההשראה שלה אתם זקוקים - כדי שתוכלו להרגיש רגועים ובטוחים כפי שאתם ראויים להרגיש.
תגובות