למה כל כך קשה לשחק עם הילדים?
עודכן: 10 בספט׳
חופשת הלידה האחרונה הייתה מלאה בהסתגלויות, מלחמה (איראן 2), ועומס שלא השאיר הרבה מקום לחשוב או לכתוב. בתוך כל הטירוף הזה אפשרתי לעצמי להאט ולהוריד לא מעט ציפיות. מטבע הדברים הייתי הרבה בבית עם הילדים ולא היה קל. דווקא בתקופה הזאת - גיליתי מחדש את הכוח של המשחק.
במאמר הזה אני מדברת על היכולת לשחק ועל המשמעויות העמוקות שיש לה בנוגע לבריאות הרגשית שלנו.
היכולת להמציא.
להשתטות.
להתגלגל על הרצפה.
להשתחרר.
אם גם לכם קשה לשחק עם הילדים - אתם לא לבד. ברוב המקרים זה לא קורה כי אתם לא יצירתיים או לא אוהבים לשחק, אלא משום שעומס ומתח מקשים עלינו לעבור ממצב ״תפעול״ למצב ״נוכחות״.
גם לי זה קורה כל הזמן. ובודאי תסכימו איתי שיש הבדל גדול בין לתפעל את הילדים שלנו לבין לשחק איתם:
כשאני מְתַפְעֶלֶת - אני מחזיקה, דרוכה, מארגנת, מגיבה, מנהלת.
כשאני משחקת - אני נוכחת בקשר. העיניים שמולי נוצצות אליי.
והשוס הגדול? אני לא צריכה להוביל. אני יכולה לזרום ולתת שיובילו אותי.
אפשר לבלות יום שלם עם ילד מבלי לפגוש אותו.
כאמא, הבנתי שככל שאני מתפעלת יותר את הילדים שלי, כך אני פוגשת אותם פחות. למעשה, אפשר לבלות יום שלם עם ילד מבלי לפגוש אותו.
כשחשבתי את המשפט הזה בראש, הוא קצת טלטל אותי.
וזאת לא ביקורת על הורות. להפך. הרי אנחנו נמצאים עם הילדים שלנו שעות ארוכות. אנחנו מכינים להם אוכל, מסיעים אותם, מקלחים, משחקים, מקריאים סיפור לפני השינה. איך יכול להיות שכל זה קורה כל יום, ובכל זאת כמעט לא נפגשנו?
התשובה לשאלה הזו קשורה ברגעים שבהם הקשר עצמו הופך להיות העיקר - וזה בדיוק מה שמשחק מאפשר. רגעים שבהם שום דבר לא צריך לקרות. אין יעד להגיע אליו, אין התנהגות שצריך לשנות, אין משהו שצריך להספיק. יש רק שני אנשים שנמצאים יחד.
בתוך משחק פתאום אני שמה לב למה שמצחיק את הילדים שלי, למה שמסקרן אותם ולמה שמרגש אותם. לכל הבעת פנים וחצי חיוך. אני מגלה שבעצם היה המון מה להגיד לי, אני מגלה מה הם צריכים ממני באמת, מה מטריד אותם, ודברים שאולי לא הייתי מגלה בדרך אחרת. ובאותו הזמן גם אני נעשית פחות אוטומטית, גמישה ושמחה יותר בעצמי.
כשהמערכת עמוסה, היא מעדיפה ודאות על פני משחק, שליטה על פני ספונטניות, והרגלים מוכרים על פני אלתור.
המשחק עצמו הוא כמובן לא העיקר. הוא פשוט יוצר מרחב שקשה מאוד ליצור בדרך אחרת. מרחב שבו הילד מוביל, והמבוגר מצטרף רק ככל שמזמינים אותו ולא ״משתלט״ על הסיטואציה. עבור הילד מתרחשת חוויה עוצמתית: ״יש כאן מישהו שרואה אותי, מתעניין בי, נותן לי מקום, ונשאר איתי גם בלי למהר לתקן או לכוון אותי״. בשביל ילד, זמן כזה עם ההורה הוא זהב טהור. גם בשביל ההורה - תכף נגיע לזה.
אז למה זה לא קל?
למרבה האירוניה, זאת גם בדיוק הסיבה שכל כך קשה לנו לשחק. כי כשאנחנו עמוסים (ומי לא עמוס?) דרוכים ואף מוכי טראומה, המערכת שלנו עסוקה בעיקר בלהחזיק אותנו במצב השרדות. היא מחפשת ודאות, יעילות ושליטה. בעוד שמשחק מבקש מאיתנו בדיוק את ההפך - להסכים להיות מופתעים, להמציא סוף חדש לסיפור, ולתת למישהו אחר להוביל אותנו.
כשאנחנו אלה שמחזיקים ומחזיקות בראש את לוח הזמנים, הארוחות, הבגדים, החוגים, התורים וכל מה שעוד צריך לקרות, קשה יותר להניח לרגע את התפקיד הזה ולהיכנס למשחק. הרי יש כל כך הרבה דברים לעשות!
לא תמיד יש לנו גישה לחלק הזה בעצמנו, גם אם אנחנו מאוד רוצים. ובתוך מציאות מתמשכת של מתח ודאגה כמו זו שאנחנו חווים - היכולת לשחק פשוט פחות נגישה לנו מהרגיל.
אדרבא, אדם שחי במשך שנים במצב הישרדותי עשוי להיות מצוין בלשרוד ורע מאוד בלשחק.
הטלפון הנייד מוסיף עוד רובד של קושי. בעוד שלפעמים הוא הדרך שלנו להתאוורר קצת מהעומס, הוא גם תופס (שלא נאמר, שואב) את מה שמשחק זקוק לו יותר מכל: את תשומת הלב שלנו.
המערכת של כולנו זקוקה למשחק - כדי לצאת מנוקשות (פיזית, מנטלית ורגשית) בחזרה לתנועה, ללמידה ולסקרנות.
אז אם הגעתם לכאן דרך החיפוש ״האם זה נורמלי שקשה לי לשחק עם הילדים שלי?״, התשובה הקצרה היא כן, זה קורה לכולנו.
זה לא אומר שאתם לא אכפתיים מספיק או לא יודעים איך לשחק. בדרך כלל זה פשוט אומר שהמערכת שלכם עמוסה מדי. וכשהיא עמוסה, היא מעדיפה ודאות על פני משחק, שליטה על פני ספונטניות, והרגלים מוכרים על פני אלתור. אבל המערכת של כולנו זקוקה למשחק - כדי לצאת מנוקשות (פיזית, מנטלית ורגשית) בחזרה לתנועה, ללמידה ולסקרנות.
אפילו מעשר דקות של משחק שני הצדדים מרויחים:
הילד מרויח - נראות, תשומת לב, עיבוד רגשי, חיזוק הדימוי העצמי, ופיתוח יכולות ויסות רגשי - הכלה והרגעה. אתם מרויחים - קשר קרוב יותר, שיתוף פעולה, ורגעים של יציאה מדפוסים אוטומטיים לפני שאתם ממשיכים ״פול גז בניוטרל״, צועקים, או מתנתקים. ואם נלך עמוק יותר מזה - משחק הוא הזדמנות לפגוש גם חלקים של עצמכם שנשכחו בתוך מירוץ החיים, ואלו חומרים יקרים מפז להביא לטיפול או להדרכת הורים.
לא צריך לחכות לשעה פנויה או להוציא את כל משחקי הקופסה מהארון. לפעמים מספיק לשנות משהו באופן שבו אנחנו נכנסים לתוך רגע שכבר קורה בבית ממילא.
איך לשחק עם ילדים באופן טיפולי זו תורה מעשית שלא אכנס אליה כאן (בואו לסדנה שלי, יש רשימת המתנה!) אבל אני רוצה להעביר לכם כאן מסר חשוב.
אם המשחק הוא פחות ״פעילות״ ויותר דרך להיות בקשר עם הילדים, אז לא צריך לחכות לשעה פנויה או להוציא את כל משחקי הקופסה מהארון. לפעמים מספיק לשנות משהו באופן שבו אנחנו נכנסים לתוך רגע שכבר קורה בבית ממילא.
הנה כמה דוגמאות לשימושכם:
בתור התחלה, מעברים מדבר אחד לשני הם הזדמנות נהדרת להכניס רוח של משחקיות בבית. במקום פשוט לעבור ממשימה אחת לשניה, אפשר לשנות משהו קטן בקול או בתנועה. לדבר במבטא מצחיק בדרך למקלחת, לגשת בדילוגים של ארנבת, להתחרות מי מגיע ראשון או להעמיד פנים שאתם דמויות מסרט שצפיתם בו יחד שנאבקות בדינוזאורים כל הדרך למקלחת.
גם ברגעים של התנגדות - כשהילד מתבצר, האוטומט שלנו הוא בדרך כלל להפעיל יותר כוח ולהרים את הקול. תגובה מפתיעה או שטותית מצליחה לפתוח בילד פתח לשיתוף פעולה מתוך חיבור, בלי שאף אחד יצטרך לנצח במאבק. ממש לא מזמן העמדתי פנים שמכונית שהייתה לי ביד היא שלט שיכול להפעיל אצל בן הארבע שלי את ״כפתור ההקשבה״, ורק אחרי שאני לוחצת עליו פתאום הוא ״מקשיב״.
ברגעים של תסכול - אם אתם שמים לב שאתם עומדים להגיב כמו בדרך כלל, נסו בדיוק את התגובה ההפוכה. אם אני עומדת להגיב ברצינות, אולי אשיר את מה שהתכוונתי להגיד. אם בא לי להרים את הקול, אלחש לילד באוזן במקום. וזה לא כדי להיות האמא המצחיקה (כי בינינו, אני מאוד רצינית) אלא כדי להזכיר גם לעצמי שיש יותר מדרך אחת להגיב לסיטואציות בחיים, והאוטומטית היא בדרך כלל פחות אפקטיבית.
אם יש לכם רק חמש דקות, הצטרפו למשחק שכבר קורה. שבו ליד הילד, תנו לו להוביל, ונסו לא למהר לשנות, ללמד אותו משהו או לקדם את העלילה שלו.
חשוב יותר מהכל: גבולות! אל תבואו למשחק כשאתם ממש לא רוצים, אם אתם עייפים מדי, או כשהבטן שלכם מקרקרת מרעב. זה צריך להיות כיף! תהיו פנויים, ושימו גבולות על זמן המשחק - בהתאם לכוחותיכם ולאילוצים. אפשר להגיד למשל, ״אנחנו יכולים לשחק עד שהשעון יראה לי שהגיע הזמן שלי לעשות x״ - כדי שיהיה ברור שמתחילים וגם מסיימים, והילד לא יהיה מאוכזב שפתאום עזבתם אותו ״באמצע״.
משחקיות היא יכולת שאפשר לטפח, לאט ובהדרגה.
אני יודעת שיש גם מי שקורא את הדברים האלה ומרגיש בעיקר תסכול. אולי כי כבר הרבה זמן אין מקום למשחק. אולי כי בסוף כל יום פשוט לא נשארת אנרגיה. ואולי כי זה אפילו לא טבעי או פשוט כמו שהייתם רוצים שזה יהיה עבורכם.
ואם זה מה שעבר לכם בראש, אתם ממש לא לבד. משחקיות היא יכולת שאפשר לטפח, לאט ובהדרגה.
זו אחת הסיבות שאני אוהבת טיפול פיליאלי. הוא לא מלמד הורים להיות ״משחקיים״ יותר. הוא מאפשר להורים להתאמן בדרך אחרת להיות עם הילד שלהם. במשך חצי שעה בשבוע, בתוך משחק, הורים מתרגלים להוביל פחות ולפגוש יותר. לאפשר לילד להביע את עולמו הפנימי הכמוס, לשחרר פחדים, לצלוח משברים, לתקן, לשקם ולהעמיק את הקשר איתו.
לסיכומו של עניין, היכולת לשחק היא לא מבחן להורות טובה, וגם לא עוד משימה להספיק. משחק הוא הזדמנות קטנה לצאת לרגע מהתפקיד של מי שמחזיק את הכול על כתפיו, ולפגוש את הילד שלנו ממקום אחר. זה מה שהופך את היכולת לשחק לכל כך משמעותית, ולא רק עבור הילדים.
למה כל כך קשה לשחק עם הילדים?
טיפול רגשי בילדים, במבוגרים והדרכת הורים בזום או בקליניקה
רוצים להתייעץ? תאמו איתי שיחת יעוץ בלחיצה על הלינק
חד ונכון