למה כל כך קשה לשחק עם הילדים?

חופשת הלידה האחרונה הייתה מלאה בהסתגלויות, מלחמה (איראן 2), ועומס שלא השאיר הרבה מקום לחשוב או לכתוב. בתוך כל הטירוף הזה אפשרתי לעצמי להאט ולהוריד לא מעט ציפיות. מה שהפתיע אותי הכי הרבה, הוא שרגעי ההתאוששות הכי טובים שלי לא קרו כשנחתי, הם קרו כששיחקתי.

במאמר הזה אני מדברת על היכולת לשחק ועל המשמעויות העמוקות שיש לה בנוגע לבריאות הרגשית שלנו.

היכולת להמציא.

לצחוק.

להשתטות.

להתגלגל על הרצפה.

להרגיש משוחררת.

הרי זה לא משהו שאני צריכה ללמוד, זה חלק ממני. וזה גם איך שאני רוצה להיות עם הילדים שלי.

אם קשה לכם לשחק עם הילדים, אתם לא לבד. ברוב המקרים זה לא קורה כי אתם לא יצירתיים או לא אוהבים לשחק, אלא משום שעומס, מתח וריבוי משימות מקשים עלינו לעבור ממצב של תפעול למצב של נוכחות.

תסכימו איתי שיש הבדל גדול בין לתפעל את הילדים שלנו לבין לשחק איתם:

כשאני מְתַפְעֶלֶת - אני מחזיקה, דרוכה, מארגנת, מגיבה, מנהלת.

כשאני משחקת - אני נוכחת בקשר. העיניים שמולי נוצצות אליי.

והשוס הגדול? אני לא צריכה להוביל. אני יכולה לזרום ולתת שיובילו אותי.

אפשר לבלות יום שלם עם ילד מבלי לפגוש אותו.

כאמא, הבנתי שיש פה משהו חשוב . ככל שאני מתפעלת יותר את הילדים שלי, כך אני פוגשת אותם פחות. למעשה, אפשר לבלות יום שלם עם ילד מבלי לפגוש אותו.

כשחשבתי את המשפט הזה, הוא קצת טלטל גם אותי.

וזאת לא ביקורת על הורות. להפך. הרי אנחנו נמצאים עם הילדים שלנו שעות ארוכות. אנחנו מכינים להם אוכל, מסיעים אותם, מקלחים, משחקים, מקריאים סיפור לפני השינה. איך יכול להיות שכל זה קורה, ובכל זאת כמעט לא נפגשנו?

התשובה קשורה לרגעים שבהם הקשר עצמו הופך להיות העיקר. רגעים שבהם שום דבר לא צריך לקרות. אין יעד להגיע אליו, אין התנהגות שצריך לשנות, אין משהו שצריך להספיק. יש רק שני אנשים שנמצאים יחד.

וזה בדיוק מה שמשחק מאפשר.

כי הוא מזמין אותנו לצאת לרגע מהתפקיד של מי שמנהל את היום. כשאני משחקת, אני לא עסוקה במה שצריך לקרות בעוד חמש דקות. גם בתוך מסגרת של זמן וגבולות, אני פנויה יותר לחוות את מה שקורה עכשיו.

פתאום אני שמה לב למה שמצחיק את הילדים שלי, למה שמסקרן אותם ולמה שמרגש אותם. אני מגלה מה הם צריכים ממני באמת, מה מטריד אותם, ודברים שאולי לא הייתי מגלה בדרך אחרת. ובאותו הזמן גם אני נעשית פחות אוטומטית, גמישה ושמחה יותר כשאני לידם.

בתוך מציאות מתמשכת של מתח ודאגה כמו זו שאנחנו חווים - היכולת לשחק אפילו עוד פחות נגישה לנו מהרגיל. כשהמערכת עמוסה, היא מעדיפה ודאות על פני משחק, שליטה על פני ספונטניות, והרגלים מוכרים על פני אלתור.

המשחק עצמו אינו העיקר. הוא פשוט יוצר מרחב שקשה מאוד ליצור בדרך אחרת. מרחב שבו הילד מוביל, המבוגר מצטרף ככל שמזמינים אותו, וביניהם נבנית חוויה שחוזרת על עצמה שוב ושוב: יש כאן מישהו שרואה אותי, מתעניין בי, נותן לי מקום, ונשאר איתי גם בלי למהר לתקן או לכוון אותי. בשביל ילד זמן כזה עם ההורה זהב טהור.

למרבה האירוניה, זאת גם בדיוק הסיבה שכל כך קשה לנו לשחק כשאנחנו עמוסים. כי כשאנחנו דרוכים, המערכת שלנו עסוקה בעיקר בלהחזיק אותנו במצב השרדות. היא מחפשת ודאות, יעילות ושליטה. זאת בעוד שמשחק מבקש מאיתנו את ההפך - להסכים להיות מופתעים, לא לדעת מראש לאן הסיפור הולך, לתת למישהו אחר להוביל.

לא תמיד יש לנו גישה לחלק הזה בעצמנו, גם אם אנחנו מאוד רוצים. בתוך מציאות מתמשכת של מתח ודאגה כמו זו שאנחנו חווים - היכולת לשחק אפילו עוד פחות נגישה לנו מהרגיל.

במשפחות רבות, אמהות עדיין נושאות בחלק גדול יותר מהניהול השוטף של הבית והילדים. כשאנחנו אלה שמחזיקות בראש את לוח הזמנים, הארוחות, הבגדים, החוגים, התורים וכל מה שעוד צריך לקרות, קשה יותר להניח לרגע את התפקיד הזה ולהיכנס למשחק.

אולי לא במקרה, מחקרים מצאו שאבות נוטים לשחק יותר משחקים גופניים ומעוררים עם ילדיהם, בעוד שאצל אמהות שכיחים יותר רגעים של טיפול, הרגעה ומגע. אבל אלה ממוצעים, לא חוקים. אני פוגשת אמהות משחקיות להפליא ואבות שמרגישים בדיוק את אותו הקושי שתיארתי כאן. בסופו של דבר, נדמה לי שהשאלה החשובה היא לא למי קל יותר לשחק, אלא מה עוזר לנו לפנות מקום למשחק בתוך החיים שלנו.

הטלפון הנייד מוסיף עוד רובד של קושי. לפעמים הוא פשוט הדרך שלנו להתאוורר מהעומס, אבל הוא גם תופס את המשאב שהמשחק זקוק לו יותר מכל: תשומת לב.

אז אם הגעתם לכאן דרך החיפוש ״האם זה נורמלי שקשה לי לשחק עם הילדים שלי?״, התשובה הקצרה היא כן, זה קורה לכולנו.

ברוב המקרים, זה לא אומר שאתם לא יצירתיים, לא אכפתיים מספיק או לא יודעים לשחק. בדרך כלל זה פשוט אומר שהמערכת שלכם עמוסה מדי. וכשהיא עמוסה, היא מעדיפה ודאות על פני משחק, שליטה על פני ספונטניות, והרגלים מוכרים על פני אלתור.

כך שלא פחות מאצל ילדים - גם המערכת שלנו זקוקה לצאת מנוקשות לתנועה, ולחזור ללמידה, לסקרנות, לגמישות.

במשחק שני הצדדים מרויחים: הילד מרויח - נראות, תשומת לב, עיבוד רגשי, חיזוק הדימוי העצמי, ופיתוח יכולות הכלה והרגעה. אתם מרויחים - קשר קרוב יותר, שיתוף פעולה, ורגעים של יציאה מדפוסים אוטומטיים לפני שאתם ממשיכים ״פול גז בניוטרל״, צועקים, או מתנתקים. ואם נלך עמוק יותר מזה - משחק הוא הזדמנות לפגוש גם חלקים של עצמכם שנשכחו בתוך מירוץ החיים, ואלו חומרים יקרים מפז להביא לטיפול או להדרכת הורים.

אם המשחק הוא פחות פעילות ויותר דרך להיות בקשר עם הילדים, לא צריך לחכות לשעה פנויה או להוציא את כל משחקי הקופסה מהארון. לפעמים מספיק לשנות משהו באופן שבו אנחנו נכנסים לתוך רגע שכבר קורה ממילא.

לא צריך שעה פנויה כדי לשחק

איך לשחק עם ילדים זו תורה מעשית שלא אכנס אליה כאן (בואו לסדנה שלי, יש רשימת המתנה!) אבל אני רוצה להעביר לכם כאן מסר חשוב.

אם המשחק הוא פחות ״פעילות״ ויותר דרך להיות בקשר עם הילדים, אז לא צריך לחכות לשעה פנויה או להוציא את כל משחקי הקופסה מהארון. לפעמים מספיק לשנות משהו באופן שבו אנחנו נכנסים לתוך רגע שכבר קורה ממילא.

מעברים הם הזדמנות נהדרת לשחק. במקום פשוט לעבור ממשימה אחת לשניה, אפשר לשנות משהו קטן בקול או בתנועה. לדבר במבטא מצחיק בדרך למקלחת, לגשת בדילוגים של ארנבת, להתחרות מי מגיע ראשון או להעמיד פנים שאתם דמויות מסרט שצפיתם בו יחד שנאבקות כל הדרך בדינוזאורים.

גם ברגעים של התנגדות - כשהילד מתבצר, האוטומט שלנו הוא בדרך כלל להפעיל יותר כוח. תגובה מפתיעה או קצת שטותית, מצליחה לפתוח פתח לשיתוף פעולה, בלי שאף אחד יצטרך לנצח במאבק.

לדוגמה: לא מזמן העמדתי פנים שמכונית שהייתה לי ביד היא שלט שיכול להפעיל את ״כפתור ההקשבה״ אצל בן הארבע שלי, ורק אחרי שאני לוחצת עליו פתאום הוא ״מקשיב״ (הוא לא רצה לקום לשירותים למרות שהיה לו פיפי).

אותו הדבר ברגעי תסכול. אם אני שמה לב שאני עומדת להגיב על אוטומט, אני מנסה את התגובה ההפוכה. אם אני עומדת להגיב ברצינות, אולי דוקא אשיר את מה שהתכוונתי להגיד. אם בא לי להרים את הקול, אלחש במקום. וזה לא כדי להיות האמא המצחיקה (בינינו, אני מאוד רצינית) אלא כדי להזכיר גם לעצמי שיש יותר מדרך אחת להגיב, ושהאוטומטית היא בדרך כלל פחות אפקטיבית.

אם יש לכם רק חמש דקות, אל תחפשו משחק חדש. הצטרפו למשחק שכבר קורה. שבו ליד הילד, תנו לו להוביל, ונסו לא למהר לשנות, ללמד אותו משהו או לקדם את העלילה שלו. אני חושבת שזאת הנקודה החשובה ביותר.

אתם ממש לא לבד. משחקיות היא יכולת שאפשר לטפח, לאט ובהדרגה.

אני יודעת שיש גם מי שקורא את הדברים האלה ומרגיש בעיקר תסכול. אולי כי כבר הרבה זמן אין מקום למשחק. אולי כי בסוף כל יום פשוט לא נשארת אנרגיה. ואולי כי זה אפילו לא טבעי או פשוט כמו שהייתם רוצים.

אם זה מה שעבר לכם בראש, אתם ממש לא לבד. הבשורה הטובה היא שמשחקיות היא יכולת שאפשר לטפח, לאט ובהדרגה.

זאת בדיוק אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת טיפול פיליאלי. הוא לא מלמד הורים להיות "משחקיים" יותר. הוא מאפשר להורים להתאמן בדרך אחרת להיות עם הילד שלהם.

במשך חצי שעה בשבוע, בתוך משחק, הורים מתרגלים להוביל פחות ולפגוש יותר. לראות, להקשיב, להצטרף לעולם של הילד ולהעמיק את הקשר איתו. גם לסדנאות שלי הורים באים כדי ללמוד ולתרגל את זה.

משחק הוא לא מבחן להורות טובה, והוא גם לא עוד משימה שצריך להספיק. הוא הזדמנות קטנה לצאת לרגע מהתפקיד של מי שמחזיק את הכול, ולפגוש את הילד שלנו ממקום אחר.

זה בדיוק מה שהופך אותו לכל כך משמעותי. ולא רק עבור הילדים.

למה כל כך קשה לשחק עם הילדים?

---

טיפול רגשי בילדים, במבוגרים והדרכת הורים בזום או בקליניקה

רוצים להתייעץ? תאמו איתי שיחת יעוץ בלחיצה על הלינק