ויסות רגשי מתחיל בקֶשֶׁר

אנחנו רגילים לחשוב על ויסות רגשי כעל יכולת אישית. אבל היכולת הזאת אינה מתפתחת לבד. היא נבנית בתוך מערכות יחסים, הרבה לפני שהיא הופכת ליכולת פנימית. במאמר הזה נבין למה קשר הוא אחד הכוחות המשמעותיים ביותר בעיצוב היכולת הזאת, ואיך ההבנה הזאת עומדת בבסיס טיפול במשחק וטיפול פיליאלי.

רובנו מסכימים שקשרים משפיעים עלינו. הורים רואים את זה מול הילדים שלהם, מטפלים פוגשים את זה בקליניקה, וכמעט כל אחד מאיתנו יכול להיזכר באדם שהנוכחות שלו עשתה לו טוב בתקופה קשה.

אם כך, מה יש במערכות יחסים מסוימות שמאפשר לנו לחשוב בצורה בהירה יותר, להרגיש בטוחים יותר, להתמודד טוב יותר עם אתגרים, ואפילו להשתנות?

הרי לא כל קשר עושה את זה. יש אנשים שאנחנו יוצאים ממפגש איתם מלאי אנרגיה ובהירות, ויש אנשים שאחריהם אנחנו מרגישים קטנים יותר, מבולבלים יותר או ביקורתיים יותר כלפי עצמנו. אם כך, ברור שעצם העובדה שאנחנו נמצאים בקשר אינה מספיקה. השאלה היא מה מבדיל בין קשר שמרחיב אותנו לבין קשר שמצמצם.

אני חושבת שהתשובה לשאלה הזאת משנה את הדרך שבה אנחנו מבינים ויסות רגשי - ובהמשך גם את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על טיפול.

היכולת שלנו לווסת את עצמנו לא התפתחה בתוך ואקום. היא התפתחה בתוך אלפי אינטראקציות אנושיות, הרבה לפני שידענו לקרוא לה בשם.

כשאנחנו מדברים על אדם ״מווסת״, אנחנו מתכוונים בדרך כלל למישהו שיודע לשלוט בעצמו. לא להתפרץ מהר מדי, לא להיבהל מכל קושי, לחשוב לפני שהוא מגיב, להצליח לחזור לאיזון כשהוא מוצף. לכן כשאנחנו מחפשים דרכים לשפר את הויסות הרגשי שלנו, אנחנו פונים פנימה. אנחנו מחפשים עוד טכניקה, עוד כלי, עוד דרך להצליח לעשות את זה טוב יותר.

כל אלה חשובים, אבל הם לא המקום שבו ויסות רגשי מתחיל.

היכולת שלנו לווסת את עצמנו לא התפתחה בתוך ואקום, ולא מתוך החלטה להיות אנשים ״רגועים״. היא התפתחה בתוך אלפי אינטראקציות אנושיות קטנות עוד כשהיינו תינוקות, הרבה לפני שידענו לקרוא לה בשם.

אם נעצור רגע ונחשוב על עצמנו כמבוגרים, יהיה קל יותר לראות. כמעט כל אחד מאיתנו מכיר את החוויה הזאת: יום קשה, יש לכם דאגות, ידיעה שמכבידה על הלב. ואז במקרה אתם פוגשים מישהו ומתפתחת שיחה של עשר דקות. כשאתם נפרדים, הבעיה עדיין קיימת, אבל משהו השתנה בתוככם. הקלה! כלומר, המציאות לא השתנתה, אבל אתם השתניתם ביחס אליה.

נשמע מוכר?

אנחנו נוטים לייחס את השינוי הזה לעצות שקיבלנו או לפריקה שעשינו במהלך השיחה, אבל למעשה, יש אנשים שאנחנו לא מדברים איתם בכלל על הבעיה עצמה, ובכל זאת אנחנו יוצאים מהמפגש איתם מווסתים יותר. לעומת זאת, יש אנשים שעושים ואומרים הכל ״נכון״, אבל בסוף השהות איתם אנחנו מרגישים שהלב שלנו לא שקט והראש שלנו מפוזר אפילו יותר.

אולי כי אנחנו מקדישים הרבה תשומת לב למה שנאמר, ופחות לאופן שבו הקשר גורם לנו להרגיש:

האם הנוכחות של האדם הזה מרגישה בטוחה?

האם הרגשתי שמקשיבים לי באמת, או שרק מחכים לתורם לדבר?

האם הרגשתי שאני צריך להגן על עצמי, להסביר או להצדיק את עצמי?

האם יכולתי לשמור על הגבולות שלי בקלות?

האם היה לי מקום לטעות, להתלבט, לכעוס או להתפרק, או שמיהרתי לאסוף את עצמי כדי לא להכביד על האדם שממול?

מערכת העצבים שלנו מגיבה למה שקורה בינינו לבין האחר, והיא שואלת ללא הרף שאלות שאין לנו מודעות אליהן:

האם אני בטוחה כאן? האם אני צריך להיזהר? האם מותר לי להיות מי שאני עכשיו, או שכדאי להסתיר משהו? האם האדם הזה יכבד את הגבולות והרצונות שלי? האם ישאר איתי גם אם אראה לו את החלקים הפחות יפים?

אנחנו בדרך כלל חושבים על השאלות האלה במונחים של אמון או אינטימיות, אבל בעיניי הן קשורות קודם כול לויסות.

כל עוד מערכת העצבים עסוקה בלהגן - היא לא פנויה באמת ללמוד, להשתנות, לאהוב, להתפתח ולרפא.

זו גם הסיבה שאפשר להסביר לאדם אלף פעמים שהוא ״מספיק טוב״, אבל אם בכל פעם שהוא מביע חולשה הוא מרגיש שנבהלים ממנו, ממהרים לעודד אותו או משנים נושא, החוויה הזו תהיה חזקה יותר מהמילים. מנגד, אפשר כמעט לא לדבר על ביטחון עצמי, ובכל זאת להרים אותו, אם האדם חווה שוב ושוב שמותר לו להיות שלם גם ברגעים שבהם הוא רחוק מלהרגיש כזה.

כשאנחנו פוגשים מבט מרגיע, המוח הלימבי שלנו ״מהדהד״ עם האחר ומווסת.

אנחנו לא זקוקים לאנשים שיסדרו לנו את העולם. אנחנו זקוקים לאנשים שבנוכחותם העולם מרגיש לנו פחות מאיים.

ויסות בקשר הורה ילד - הקשר המשמעותי ביותר

אם כך נראית למידה רגשית אצל מבוגרים, מה קורה אצל ילדים?

כהורים אנחנו משקיעים הרבה מחשבה בשאלה מה נכון להגיד. איך להגיב. איזה גבול להציב. איזו מיומנות ללמד.

אלה שאלות חשובות, אבל הן מניחות שהלמידה מתחילה ברגע שבו אמרנו את הדבר הנכון. בפועל, למידה רגשית מתחילה ברגע שבו הילד שמולנו מרגיש בטוח מספיק כדי להיות סקרן כלפי עצמו. להתנסות, לטעות, לשאול, ולהישאר בטוח בקשר גם כשהוא לא במיטבו.

כלומר שזה לא רק מה שאתם אומרים שמשנה את הקשר, אלא בעיקר הכוונה הפנימית, והויסות שלכם בזמן שאתם אומרים את זה.

איך יוצרים עבור ילד חוויה כזאת של קשר?

ואני לא מדברת כאן על ״זמן איכות״ - אלא על מרחב שבו ילד יכול להביא את עצמו כפי שהוא, ולהרגיש שיש מי שמסוגל להיות איתו ללא כל ניסיון לתקן אותו.

התפקיד שלנו כהורים הוא לא רק להגיב למה שהילד עושה, אלא לעצב שוב ושוב את חוויית הקשר שבתוכה הוא גדל.

מה הילד חווה בנוכחותי? האם הוא חווה שמותר לו לכעוס, גם אם אי אפשר להרביץ? האם הוא חווה שאפשר להתאכזב, גם מבלי שאני אחשוב שהוא כפוי טובה ומתפנק? האם הוא חווה שגם כשאני מציבה גבול, אני עדיין רואה ומבינה אותו? שגם כשהרגשות שלו גדולים ממנו, אני לא נבהלת? והאם הוא חווה אותי, בעצמי, בטוחה ומווסתת?

משחק הוא אחת השפות המרכזיות שבהן הלמידה הזאת מתרחשת.

אנשים נוטים לחשוב שמשחק הוא מה שעושים כדי שילדים ייהנו. אבל בטיפול במשחק, המשחק הוא בעיקר מרחב של מערכת יחסים. הוא מאפשר לילד להוביל, לבחור, לדמיין, לכעוס, להתנסות, להיכשל, לתקן, ולספר את הסיפור הפנימי שלו.

התפקיד של המבוגר הוא להיות נוכחות טובה ויציבה בתוך הקשר שנוצר במהלכו. בלי להשתלט על המשחק ובלי ״להראות לו איך״, למהר, לתקן או לכוון אותו. אז הילד חווה שוב ושוב משהו שקשה מאוד ללמד ילדים במילים. הוא חווה שמותר לו להיות הוא - בדיוק בדיוק כמו שהוא, ומכאן הוא יכול להרגיש בנוח עם הרגשות שלו, לעבד אותם, להחלים ולהתפתח.

 החוויה הזאת לא חייבת להתרחש רק בחדר הטיפול במשחק. בטיפול פיליאלי אפשר ללמד הורים ליצור אותה בבית ולתת להם הזדמנות לגלות משהו אחר על הקשר שלהם עם הילד. זה טיפול שמזמין את ההורה לעבור שינוי לא פחות מהילד שלו. הוא מזמין אותו לעבור מתפקיד של מי שמגיב להתנהגות, למי שמעצב חוויות של קשר.

אך החוויה הזאת לא חייבת להתרחש רק בחדר הטיפול במשחק. אפשר ללמד הורים ליצור אותה בבית ולתת להם הזדמנות לגלות משהו אחר על הקשר שלהם עם הילד.

כמטפלת במשחק אני עוסקת גם ב-טיפול פיליאלי - שיטה שמלמדת את ההורה להשתמש בכוח המרפא של הקשר שלו עם הילד, דרך משחק שההורה משחק איתו בבית. זה טיפול שמזמין את ההורה לעבור שינוי לא פחות מהילד שלו. הוא מזמין אותו לעבור מתפקיד של מי שמגיב להתנהגות, למי שמעצב חוויות של קשר. הוא גם מלמד אותו להקשיב לפני שהוא מפרש, לשקף לפני שהוא מסביר, להציב גבולות מתוך כבוד ולא מתוך מאבק, ולתת לילד דוגמה לויסות עצמי בחיי היום-יום.

זו הסיבה שקשר בטוח הוא כלי הוויסות החזק ביותר שיש לנו. בתוכו אנחנו לומדים איך להתייחס לעצמנו, והוא ממשיך ללוות אותנו שנים רבות קדימה.

---

טיפול רגשי בילדים, במבוגרים והדרכת הורים בזום או בקליניקה

רוצים להתייעץ? תאמו איתי שיחת יעוץ בלחיצה על הלינק

׳לחיות באיזון׳ - ערכת קלפי ה- DBT שתעזור לכם להיות יותר מווסתים בחיי היום יום: מיועדת למאמנים, מטפלים, מחנכים והורים

הערכה מכילה 70 תרגולים מעשיים המשלבים בין תודעה, גוף ורגש, ומוכחים מחקרית כמסייעים להגדיל את תחושת הבטחון והחוסן הנפשי, להפחית חרדה ולחצים, לאהוב את עצמכם יותר, ולעשות בחירות טובות ממקום מאוזן ומודע יותר.

מבוססת על כלי DBT, NLP, ושיטת ההשהיה לויסות רגשי.

לכל המידע על ערכת הקלפים ולרכישה - לחצו כאן.

DBTלחיות באיזון - קלפי מיומנויות לאיזון רגשי ולחיים מלאי ערך

לקנייה